<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ב' שער י"ד</h1>
<h2>דף מה.</h2>
ודין שבועת השותפין כתוב למעלה בדרך זה בשער ג'. שותף הטוען על חבירו "תנאי כך היה בינינו", והלה אמר "לא היה תנאי זה מעולם", או (הקנין) [הקרן] שלי כך והלה אומר "אינו אלא פחות", או "כבר נתתי לך מן השותפות" והלה אומר "לא לקחתי", או "סחורה זו משלי" והלה אומר "משל אמצע", וכיוצא באלו הטענות, הרשות ביד התובע אם רצונו שלא ישבע השותף שבועת השותפין וישביעו היסת על הטענה שכפר בה ואמר להד"ם משביעו. ואם רצה לגלגל עליו כל אלו בשבועת השותפין שמשביעו מספק שלא גזלתני בימי השותפות ותנאי שלא היה בינינו, וכל שאלותיו שתובע לו, וכן [כל] כיוצא בזה. ר"ם פ"י. התובע שותפו להשביעו שבועת השותפין ונתבע אומר כבר חלקנו ולא נשאר לך אצלי כלום, ותובע אומר לא חלקנו וחשבון לא עשינו, או שאמר תובע חלקנו על מנת להשביעך שבועת השותפין בעת שנרצה ועדיין לא נשבעת, נתבע נאמן אפילו בלא שבועה, לפי שאין משביעין היסת ואין מגלגלין אלא על טענה שאם יודה בה יתחייב ממון ולא בדבר שאפילו יודה יתחייב שבועה ולא ממון. כזה [כתב] ר"ם פ"י בשם הגאונים בעלי הוראה. שותף התובע לחבירו "עדיין שותפי אתה ונשאר לי בידך כך [וכך] מעות או דבר אחר", וזה אומר "כבר חלקנו ולא נשאר אצלי כלום, או לא היית שותפי מעולם", נשבע נתבע היסת שאין לו בידו כלום, כשאר תביעות, ומגלגל עליו מה שירצה. זולתי שאין מגלגל שלא היית שותפי או שכבר חלקנו, דבאלו אפילו יודה לא יתחייב רק שבועת שותפין, ואין נשבעין היסת על זו, כטעם האמור בשם הגאונים. ראובן שהטיל לכיס ארבע מאות ושמעון מאתים, ונשאו ונתנו ביחד, והממון ביד ראובן לעולם וטען שפחת הקרן חמש מאות, אין אומרים ישבע ויפרע שמעון חמשים לתשלום החצי מההפסד על מאתים שהטיל, אלא ישבע ראובן במה שבידו בלבד, ולא ישלם לו שמעון יותר. ר"ם פ"י דשותפין. טען ראובן ששמעון ידע בפחת זה, יגלגל על שמעון שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה. ואם לא עסק בשותפות זו שמעון ישבע שאינו יודע זה ההפסד ויפטר. ולא עוד אלא היה זה המנה הנשאר ביד שמעון, חולקין אותו בשוה, שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין כדי שישבע ויטול מה שביד חבירו, אלא נשבע ונפטר או נוטל מדבר שהוא תחת ידו. והזהר בדין זה, שכבר טעו בו בעלי הוראה, עד כאן ר"ם פ"י דשותפין. טען שמעון יש ללוי עלי חוב בסיבת זו השותפות מאה, אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי, נאמן ונותנים החוב ואחר כך מחשבין. ואם אין בידו ליתן, אינו נאמן להוציא מיד ראובן שותפו או מן הסחורה הידועה לשותפות, שמא קנוניא הם עושין, שמעון ולוי, על נכסי ראובן. ואפילו היה המלוה בשטר, אין ראובן חייב לשלם. אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי החוב שהוא מחמת השותפות והחוב אצלו, ישבע היסת שאינו יודע שחוב זה אצלו וישלם שמעון. וכן אם יצא שטר חוב על לוי (בן) [בשם] שמעון במאה דינרים מממון השותפות, ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס, או שאמר קבעתי לו זמן לשנה או שנתיים, אינו נאמן, שמא קנוניא הוא עושה על נכסי ראובן. וכיצד דנים בדין זה, לוי נפטר בהודאת שמעון. ואם לא הביא שמעון ראיה, ישלם מביתו ויתבע לוי בסוף הזמן שאמר. וכן [כל] כיוצא בו. ר"ם פ"י דשותפין.
